סל התרופות בישראל והכיס שלנו
שליש מהמטופלים בישראל לא מסוגלים לממן את הטיפול התרופתי אשר נותנים לו, רוב המטופלים מוותרים עליו בלי לספר לאיש.
את הרופאים שעובדים בקהילה הנתונים הללו אינם מפתיעים.
נתון כזה בקרב האוכלוסייה בישראל עניים ועשירים, משמעותו מספרים כמעט כפולים של חולים שלא מקבלים טיפול תרופתי בקרב עניים, קשישים, משפחות מרובות ילדים וכו'.
לאחר שנכנס לתוקפו חוק ביטוח בריאות לא הייתה השתתפות עצמית בתשלום על תרופות אך לאחר כשנתיים נכנסה ההשתתפות העצמית בתשלום כדי למנוע אפשרות של בזבוז תרופות וצריכת יתר. ההשתתפות העצמית אמורה הייתה להיות מזערית והוגדרה כ-11 שקלים למנת תרופה או 10% ממחיר המחירון שלה. השתתפות עצמית זו היא רק עבור תרופות שנמצאות בסל התרופות.
לפי חוק על רופאים להמליץ על טיפולים גם אם הם לא נמצאים בסל התרופות כשהם עצמם אינם יודעים את מחירי התרופות עליהן הם המליצו. אלו שכן יודעים את מחירי התרופות צריכים להגיע להחלטה מה להציע לאותו מטופל את הטיפול היוקרתי שלא נמצא בסל התרופות אך סיכוייו להבריא ללא תופעות לוואי כמעט או את הטיפול שנמצא בסל התרופות אך יש למטופל יותר סיכויים לתופעות לוואי אשר יכולות להגיע לפעמים למקרי מוות.
מה יהיה העתיד שלנו?
בקצב הזה עוד כמה שנים מערכת הבריאות הציבורית תהיה מערכת לעניים, קשישים, משפחות מרובות ילדים וכו'. כל מי שיוכל יכוסה באופן פרטי כמו בארצות הברית. בארצות הברית תמותת תינוקות, תוחלת החיים, והמצב הבריאותי הכללי של האוכלוסייה הוא מהגרועים בעולם המפותח.
אנחנו כרגע במצב יותר טוב מארצות הברית בכמעט כל המדדים אך עדיין צריך שינוי. על הממשלה להגדיל את סל הבריאות ולשנות את חוק ההשתתפות העצמית ולעשות זאת במהירות.